פסק דין בן חיים – דוקטרינת ההסכמה מדעת
רע"פ 10141/09 בן חיים נ' מדינת ישראל
עובדות המקרה
שלוש בקשות רשות ערעור על שלושה פסקי דין שהתעוררה בהם שאלה משפטית משותפת הנוגעת לקבילותן של ראיות חפציות שנמצאו בחיפושים שלפי הנטען נערכו שלא כדין. שניים מפסקי הדין נשוא בקשת הערעור ניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה ועסקו בעבירות על פי פקודת הסמים המסוכנים, ופסק הדין השלישי ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב ועסק בעבירה של החזקת סכין שלא כדין.
השאלות המשפטיות שעמדו להכרעת בית המשפט
בית המשפט העליון בחן האם הסכמת אדם לביצוע חיפוש על גופו, בכליו או בביתו עשויה להוות כשלעצמה מקור הסמכה, בנסיבות בהן לא קיים מקור הסמכה סטטוטורי לביצוע חיפוש, ואם כן – באיזה תנאים?
בפני בית המשפט העליון עמדה גם שאלת קבילותן של ראיות חפציות שנתפסו בחיפושים שנטען לגביהם כי נערכו שלא כדין, וזאת על רקע דוקטרינת הפסילה הפסיקתית שנקבעה בע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי.
קביעות בית המשפט
בית המשפט העליון קבע ברוב דעות כי בהעדר מקור סמכות אחר, הסכמת אדם לעריכת חיפוש על גופו, בכליו או בביתו עשויה להוות מקור סמכות עצמאי לביצוע החיפוש, אולם על ההסכמה להיות הסכמת אמת מודעת ורצונית.
כדי להבטיח שההסכמה היא הסכמה מודעת ורצונית ולא הסכמה שמבוססת על פערי הכוחות האינהרנטיים הטמונים במפגש בין שוטר לאזרח, נדרש השוטר המבקש את הסכמת האזרח לעריכת החיפוש להבהיר לאזרח כי נתונה לו הזכות לסרב לביצוע החיפוש וכי הסירוב לא יפעל לחובתו. בנסיבות אלה תיחשב הסכמת האזרח לביצוע החיפוש להסכמה מדעת שיש בה להכשיר את הפגיעה בזכות החוקתית לפרטיות הכרוכה בביצוע החיפוש. עוד נקבע כי ההסכמה לביצוע החיפוש לא חייבת להינתן בהכרח בכתב וכי הסבר ברור ומובן שיינתן בע"פ בדבר הזכות לסרב לביצוע החיפוש ובדבר העובדה כי הסירוב לא ייזקף לחובת המסרב, עונה על הדרישה.
בית המשפט העליון קבע כי במקרים הנדונים לא ניתנו הסברים ברורים ומובנים ע"י השוטרים שערכו את החיפוש בדבר זכויותיו של האדם מושא החיפוש, ומכאן שההסכמות שניתנו בשלושת המקרים לעריכת החיפושים לא היו הסכמות מדעת. בהתחשב בכך שבשניים מהמקרים (עניין בן חיים ועניין ג'בלי), ההסכמות האמורות היו מקור הסמכות היחיד לעריכת החיפושים, נקבע כי נפל פגם בחוקיות שני החיפושים וכי קבלת הראיות שנמצאו בכל אחד מהחיפושים האמורים תגרום לפגיעה בלתי חוקתית בזכות להליך הוגן של המבקשים בשני המקרים, ולפיכך בהתאם לדוקטרינת הפסילה הפסיקתית שנקבעה בפסק הדין בעניין יששכרוב, יש לפסול ראיות אלה. נוכח פסילת הראיות, בית המשפט העליון קיבל את ערעוריהם של המבקשים בעניין בן חיים ובעניין ג'בלי וזיכה אותם מאשמה. בכל הנוגע לעניין עייש, בית המשפט דחה את הערעור משום שבניגוד לעניין בן חיים ועניין ג'בלי, הסכמת המבקש בעניין עייש לא הייתה מקור הסמכות היחיד לעריכת החיפוש (באותו עניין המשטרה הייתה מוסמכת לערוך את החיפוש לפי הוראת סעיף 25 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש]).